ביטחון או חלום?

5 בדצמבר 2011 | נכתב ע"י

לפני כמה חודשים סיפרתי על התהליך שבסופו החלטתי ללכת אחרי החלום והפכתי ממנהלת פיתוח בתעשיה האווירית לhandy woman.

אז איך עושים את זה? איך יוצאים מהדרך ה"רגילה" והבטוחה ועוברים למסלול חלופי, נטול ביטחון, שכרוך גם ביזמות ובמקרה שלי גם בכניסה לעולם "גברי"?

אולי יש כאלה שאצלם השינוי נובע מנפילת אסימון פתאומית, אבל סביר להניח שאצל אחרים (הרוב?) מדובר בתהליך שיש בו הרבה לבטים חששות ותהיות. ולמען אלה שנמצאים בנקודות שונות לאורך התהליך, הנה סיפור הדרך שלי:

שמעתי מישהי מדברת לפני כמה ימים על שיקוליה בבחירת מקום עבודה. שמעתי את המילים "שעות עבודה נוחות", "גם קירבה לבית זה שיקול", "החופשות מתוזמנות בדיוק כמו החופשות של הילדים, אני מתכוונת להיות אמא אז אצטרך לקחת את זה בחשבון".

כשאני שומעת שיקולים כאלה אוזני ניצלות. בדיוק מכיוון שאני הייתי פעם זו שהייתה מדברת בשפה הזאת.

כשעבדתי בתעשייה האוירית הייתי בהריון ויחד איתי היתה חברה מהנדסת כמעט באותו שבוע של ההריון. עברנו את ההריון ממש ביחד. היא ידעה יותר טוב ממני באיזה שבוע אני נמצאת ואיזו בדיקה אני צריכה לעשות ובאיזה שבוע.

היינו מדברות על העבודה, על העתיד. תמיד הייתה האקסיומה: "תעשייה אווירית היא גן עדן לאימהות".

עוד לפני שהתחלתי לעבוד אני זוכרת את נציגת משאבי אנוש של תעשיה אווירית אומרת לי את המשפט הזה בדיוק.

שעות העבודה הבסיסיות בתע"א הן 7:00-16:00. יש לכן ילד בגיל פחות מ-8? תעבדו שעה פחות ותקבלו שכר מלא. יש לכן תינוק בן פחות מ-9 חודשים? תעבדו שעתיים פחות תמורת שכר מלא.

לא זו בלבד אלא שיש הסעות גם ב-14:00, גם ב-15:00 וכמובן עם כל העובדים ב-16:00.

נהדר, לא?

מה עוד "טוב" בתעשייה האווירית? מקום עבודה יציב. מה הכוונה? גם אם אתה עושה עבודה בינונית עד גרועה במשך 30 שנה – הסבירות שיפטרו אותך – נמוכה ביותר. מקסימום לא יקדמו אותך.

בחינה עצמית

מידי פעם בעבודה הייתי שואלת את עצמי – לאן אני בעצם מתקדמת? זה מה שאני באמת רוצה לעשות?
איך בעצם מתקדמים מכאן, ומה בכלל נחשב לקידום? האם התקדמות לתפקיד של הבוס שלי נחשב התקדמות? ואח"כ לבוס שלו וכן הלאה? אם אני אנהל פרויקטים או אהיה ראש צוות אז ארגיש שהתקדמתי? כנראה שכן.
טוב. אז עשיתי כל מה שיכלתי כדי להצטיין בעבודה ובסופו של דבר הייתי מנהלת פרויקטים.
הרגשתי אותו הדבר בדיוק. שום קידום. בוודאי שלא במשכורת ובעיקר לא בתחושה.
מה הכוונה בתחושה? לא הרגשתי נעלה יותר. לא הרגשתי מוגשמת יותר. סתם. עושה עבודה קצת שונה, עם יותר אחריות ואותו שכר.

בנקודה הזאת התחלתי להבין את הטעות שלי. היה לי איזה תרשים בראש של קידומים לאורך הקריירה.
התרשים נראה בערך כך:

מהנדסת תוכן מכני > מנהלת פרויקטים > ראש צוות > ראש תחום > ראש מנהל > מנהלת מפעל > מנהלת חטיבה > מנהלת תעשייה אווירית > …. > עוד כמה תפקידים באמצע > … ראש הממשלה…

ומה אח"כ? אח"כ אין עוד "קידום".

פתאום הבנתי שה"קידום" המיוחל הוא ממש לא משאת נפשי ובעצם אחרי 7 שנות לימודים ו-5 שנות עבודה אני בעצם בכלל לא יודעת מה אני רוצה לעשות.

ניהול משאבים

בעצם, השקעתי המון משאבים בעבודה. זה כלל מאמצים להספיק לגמור עבודה בשיא המהירות, הדיוק ותוך כדי מתן תשומת לב לפרטים ולמידה. זה כלל מאמצים לסבול אנשים שקשה מאוד היה לעבוד מולם.
מאמץ גדול היה לקום בבוקר ולא "להיות חולה". הייתי חולה המון. בכל חודש תמיד ניצלתי את מלוא ימי המחלה שמותרים לעובד. בדיעבד הבנתי שזאת אינדיקציה לכך שזה לא היה המקום בשבילי.

כל זמן שעבדתי בתעשייה האווירית לא ממש חשבתי שאי פעם אני אלך ואהיה עצמאית. לא מספיק האמנתי בכוחות שלי. בנוסף אחרי זמן לא רב בתוך המערכת אתה נהיה חלש. מנוון. אולי בגלל שאתה לא מרגיש את האדרנלין מהמרדף אחרי הלחם כמו שעושים העצמאיים.
דבר אחד אני כן יכולה להגיד שהרגשתי כבר אז. בכל פעם שמישהו אמר את המילה "יזמות" או "אני חושב לפתוח עסק" הייתי דרוכה וקשובה. אלו מילים שתמיד התחברתי אליהן אבל לא חשבתי שיש סיכוי שזה יקרה לפני גיל 50.

ומה לגבי לימודים?

אחד הדברים שעצר אותי מלבדוק את האפשרות הזאת בכלל הוא שתמיד העסיק אותי נושא ה"לימודים".

אני מתכוונת שתמיד חשבתי שכל תחום שאני מתכוונת לעסוק בו אני חייבת קודם כל לעשות פאוזה של שנה שנתיים שלוש – ללמוד את הנושא לאורכו ולרוחבו ורק ממקום של ידע מוחלט בתחום, להתחיל לבנות משהו בעצמי. בכלל לא חשבתי על אפשרות כזאת של ללמוד תוך כדי תנועה, תוך כדי התנסות.

אני זוכרת לימים הרבה אחרי שעזבתי את התע"א ובדקתי עם עצמי לאן אני רוצה ללכת, נכנסתי אפילו לאתר של טארוט ושאלתי כל מיני שאלות, שהן בעצם ניסוח שונה לאותה השאלה – האם יש בי את מה שצריך? Do I have what it takes?

והתשובות כמעט תמיד היו זהות ובסגנון של תפסיקי לחשוש כל כך, אין לך שום צורך ללמוד עוד ועוד, מה שאת יודעת עכשיו זה די והותר כדי לצאת לדרך, את עוד תלמדי ותשתכללי רבות, אבל מנסיון. אל תתחבאי מאחורי הספרים והתאוריות.

היום אני מבינה בדיוק על מה מדובר וכששואלים אותי: "איפה למדת את מה שאת עושה?" או: "אולי כדאי שתלמדי מנהל עסקים או תואר בהנדסת בנין?" אני עונה – תודה רבה, למדתי מספיק. עכשיו אני עושה. וזה נהדר לעשות.

להשתחרר…. ולעשות.

אני הייתי מסוג הסטודנטיות שהיו יושבות ראשונות בשיעור וכותבת בצבעים כל גרעפס שהמרצה היה אומר ואם היה איזה משפט שלא הבנתי הייתי מיד עוצרת את השיעור.

(זה מזכיר לי קטע קורע שהיה בחור עוד יותר גרוע ממני שהיה כותב לאט לאט ומסודר מסודר, ממש משרטט כל אות ותמיד מבקש מהמרצה שידבר יותר לאט עד שיום אחד סטודנט אחד צעד לו מאחור: "די כבר, אור! אתה מעכב לי את התואר!")

היום כשאני פה ושם עושה כל מיני קורסים כדי להעשיר את עצמי ולמנף את העסק שלי, אני כמעט בכלל לא רושמת. בחיים האמיתיים לא משננים חומר, ולא יושבים בבית ומפצחים את נוסחת אוילר. בחיים האמיתיים הכל בא ב-one shot. יש פגישה, נאמרים בה דברים, נשמעים בה דברים. מה שלא קרה באותו רגע כבר לא יקרה.
אם צומח משהו מהפגישה הוא צומח באותו רגע כי התזמון הוא נכון, הכימיה נכונה, ההזדמנות היא טובה והיכינו על הברזל כשהוא היה חם.

אותו הדבר כשיש לי פגישה עם בעל מקצוע שמלמד אותי משהו. אני לא פותחת קלסר. אני פותחת אוזניים, עיניים, מדמיינת את המצבים שהמידע שניתן לי עכשיו היה עוזר לי ועכשיו יורד האסימון שיש דרך טובה יותר לביצוע. בום – נקלט.

שומעים הרצאה – או שמפנימים או שלא. או שמיישמים או שלא. ממשיכים הלאה.

להיות עצמאית

בעצם, במקרה שלי, המעבר בין להיות שכירה לעצמאית לא היה ישיר.

בין לבין הייתי בבית 3 שנים עם התקפי חרדה ודיכאון, הריון ולידה, משברים ביחסים עם ההורים, פרידה מבעל וחזרה אליו (הסיפור המלא, והוא קשור לחלוטין לתהליך שעברתי – כאן)

כל השלבים הכואבים האלו היו אבני דרך חשובות מאוד בדרך לעצמאות.
הבנתי שכל "רשתות הבטחון" של החיים שלי הן פיקציה. כולן באות עם התניות. ואם אני רוצה לחיות בסגנון "רונה": לא להיות חייבת דין וחשבון לאף אחד – יש לזה מחיר. אני חייבת לבנות רשת משל עצמי. רשת שהיא שלי ואף אחד לא יוכל מחר בבוקר לקום ולהגיד לי שאם אמרתי מילה לא במקום למישהו אז לוקחים לי את הרשת.

למרות שהייתי בבית, אני עדיין הייתי "שכירה". נכנסתי לאתרים של דרושים באינטרנט, הזנתי קורות חיים ולא ממש רציתי אף אחת מהמשרות שהציעו לי.
שמעתי על פסיכולוגית תעסוקתית טובה (אפרת אגמון) והחלטתי לנסות אותה. הייתי ב-3 פגישות במרווחים גדולים ובפגישה האחרונה אפרת שאלה אותי על השושלת התעסוקתית שלי.

התחלתי לנבור ביחד איתה והגענו לעץ הבא.

מהצד של אמא:
אמא של סבתא היתה בעלת חנות ואבא של סבתא היה סוחר.
סבתא ניהלה מסעדה וסבא היה רופא שיניים ובעל מוסך לאופנועים.
אמא הייתה מזכירה.
2 האחים של אמא היו עצמאיים בתחום המכוניות.

מהצד של אבא:
סבא היה קבלן חשמל עצמאי וסבתא עבדה איתו בעסק. היא הייתה ה"גובה" ואנשים פחדו ממנה ותמיד שילמו בזמן.
אבא מהנדס חשמל.

אפרת עכשיו הבינה 2 דברים לגבי.

  1. למה יש לי משיכה למכניקה/טכנולוגיה.
  2. למה יש לי חיידק עצמאות.

המסקנה אליה הגענו, אפרת ואני, היתה ברורה: אין שום ספק שאני הולכת לפתוח עסק עצמאי בתחום טכני. מתי? איך בדיוק? האם לעבור קודם תקופת חניכה? אלה פרטים טכניים בלבד.

ההכרעה נפלה.